עברו החגים, יצאנו מהחממה האלוקית אל השטח…

בחודש החגים או אפילו בחודשיים, אם נכלול את חודש אלול  עם עבודת התשובה שלו, התרוממנו מעל הקרקע, למרות שעשינו הרבה דברים, ביצענו משימות מעשיות, הראש שלנו היה במקום אחר, התעסקנו באמיתות של החיים, בערכים, בחזון, בבדיקה אחורה ובהחלטות קדימה, התבוננו על עצמנו ועל החיים מבחוץ, כצופים. היינו גם שחקנים על הבמה וגם מפיקים מאחורי הקלעים… כמה שזה נראה מורכב, יש איזשהו עונג בהתרוממות הזו- מצליחים לראות את הנוף ומקבלים קצת פרופורציות.

מסתיים חודש תשרי, החודש השביעי, המושבע בכוחות ובחוויות ואנחנו יורדים לחודש מר חשוון.

מצד אחד, התגעגענו לשגרה, בפרט שהשנה החגים חלו באמצע השבוע כך שנהנינו משבת- חג- שבת- חג, מאידך, לפגוש שוב את המציאות היומיומית עם כל המינוסים שבה- לא פשוט.

מה אנחנו חווים כשאנו פוגשים מינוס? מה אנחנו מרגישים? בדרך כלל, רגשות שליליים, נכון? תסכול, אכזבה, כעס, כאב, חוסר אונים, אשמה, בדידות, השפלה, ייאוש, נחיתות, קנאה ועוד שלל רגשות מהסוג הזה. מבחינתנו, הגיוני להרגיש כך! למה? מצופה מאתנו לצאת בריקוד? כשאמא רואה את ההידרדרות של אחד מהילדים או כשהמצב הבריאותי לא מרנין ומטה או כשהשלום בית עלה על סרטון אפשר להרגיש שמחה, ביטחון, אושר ואהבה???

אז מה בדיוק רוצים מאתנו?!

רוצים שנבין שהרגשות האלה הם המינוס האמיתי. עצם העובדה שאנחנו מרגישים רגשות שליליים מול מציאות לא מושלמת- זה בדיוק המינוס!

וננסה להבהיר:

בואו ניכנס רגע לליבו של רופא. רופא שעובד במיון. כשהוא מגיע לעבודה ורואה את מספר האנשים הממתינים לטיפול, מה הוא אמור להרגיש? מה היינו רוצים שירגיש?

אם הוא ירגיש את הרגשות שמנינו קודם, האם יצליח לטפל במתרפאים? הם רק ירגישו את האנרגיות האלה ממנו, ירגישו יותר גרוע…

אנחנו הרופאים של העולם! באנו לכאן כדי לטפל בעיוותים שאנחנו פוגשים! העיוותים זה לא אנחנו ולא באשמתנו! העיוותים קיימים כי כך ה' ברא את העולם: "אשר ברא אלוקים לעשות" הרופא לא אשם בכך שיש חולים. הוא שם כדי לסייע להם להתרפא. יש לו את הידע והכלים לרפא והתורה עצמה נתנה רשות לרופא לרפא (בבא קמא פה, א) וככל שהמתרפא ירגיש את הביטחון שהרופא מקרין כך הדרך לריפוי קצרה יותר.

אם כן, מדוע אנחנו לא מרגישים כך? מפני שאנחנו שוכחים את המקום שלנו בעולם. במקום ללבוש את החלוק של הרופאים, אנחנו מתיישבים בתור יחד עם שאר המתרפאים… נשמע אבסורד ומגוחך, נכון?

מה יעזור לנו לחיות את התובנה הזו שאנו הרופאים ולא המתרפאים? התפילה, השבת ובעצם כל מצווה שאנחנו מרוכזים בה.

בעקבות פרשת השבוע, ננסה לנתח את מצוות התפילה.

הבעל שם טוב אומר: "בא אל התיבה"- בא אל תיבות התורה והתפילה.

כשנח בא אל התיבה, הוא לא היה שם לבד, באו אתו כל סוגי הבהמות, חיות, עופות ושרצים… מוכר לכם? איך שפותחים את הסידור, כולם מגיעים… כל המחשבות, הזיכרונות, התוכניות, הניתוחי אישיות, מסקנות, דיונים, מה לא! הכל חוץ ממה שכתוב בסידור…

שנה שלמה טיפל נח בכל בעלי החיים. לנו זה לוקח כמה שנים… אבל בסוף הקב"ה מבשר לו: "צא מן התיבה" לעולם חדש, צלול, טהור.

יש לנו הזדמנות כל בוקר לרענן לעצמנו מי אנחנו. אנחנו נכנסים לתיבה, מתמודדים עם כל ההפרעות קשב וריכוז שלנו כמו שהאדמו"ר הזקן מבאר בפרק כ"ח בליקוטי אמרים, ויוצאים לחיים מלאי חיות ואנרגיה חיובית לרפא את העולם!

בהצלחה!

דילוג לתוכן