יפול מצידך אלף

מכירה את צמד המילים החמוד "בפעם האלף"?

"מנדי בפעם האלף, לא מציירים על הרצפה, אני לא אקנה לך יותר טושים!!"

"מושקא בפעם האלף תכנסי כבר להתקלח המיטה שלך כבר נרדמה ואת עוד משחקת בסלון. נראה לך שהרבי מרוצה עכשיו מהתנהגותך?"

לפעמים אנחנו מגדילות לעשות כדי להיחשב 'עובדות אלוקים' ולא חלילה 'אשר לא עבדו' ומוסיפות "בפעם האלף ואחת"

"יוסף יצחק בפעם האלף ואחת! אני לא מרשה להגיד מילים כאלו על החבר. רק באהבת ישראל נביא את הגואל"

אם השורות הללו מוכרות לך ואת מחפשת בנרות ובפנסים כבר שנים תשובה לשאלת המליון דולר "מה יגרום לילדיי לשנות את התנהגותם? או יותר נכון איך מחנכים באמת?

המשיכי לקרוא. הפוסט הזה מוקדש לך יקרה. מהקב"ה באהבה.

בפרשת השבוע שלנו פרשת צו מספרת לנו התורה על עבודתו של הכהן ומגלה לנו סודות מאחורי הקלעים.

בספרים אנו רואות תמונות יפות של המזבח מסודר ומוכן להקרבה, הכהן שוחט, חותך, מולח, מקריב את הקרבן מזה את הדם. עבודה מתקתקת ומרשימה.

אבל זה לא הכל. מסתבר שישנו עוד חלק בעבודה שפחות מוכר לנו. הוצאת הדשן.

על המזבח הייתה מצטברת במהלך היום ערימת אפר שחורה שהיא הפסולת שנותרה מהקרבנות.

אותה היה צריך לרוקן מידי יום בכדי לפנות מקום לקרבנות הבאים.

ראיתן פעם תמונה של כורה פחמים? שחור, מפויח ומאובק? זה בערך הסגנון..

נשמע מתכון בדוק להתחמקות אלגנטית מהמשימה. אז זהו שלא! מסתבר שמרב  היות התפקיד נחשק, פעם אחת דחף אחד הכוהנים את חברו תוך כדי ריצה לתפיסת הזכות ונשברה רגלו ומאז נקבע הסדר על פי גורל. "חברים יקרים לא לדחוף יש מספיק לכלוך לכולם" אמיתי לגמרי!

משימה זו לא הופקדה בידי הכוהנים הסטז'רים. אלא בוצעה ע"י המקצוענים והוותיקים. קצת מוזר לפגוש בדוקטור בעל שם שהוא גם המנקה של משרדו.

אבל בבית המקדש הדברים עובדים אחרת. ומכך שהופקדה משימה זו בידי הכהן המקריב אפשר להבין כי זו לא סתם משימת ניקוי. זו עבודה מיוחדת. עבודה בפני עצמה. עד כדי כך שמסביר הרבי שרק כך נקראת עבודת הכהן עבודה שלימה.

תורתנו היא תורת חיים ולא רק ספר היסטוריה איזה כיף שכאשר הקב"ה הכתיב למשה עניין זה הוא חשב עלייך. כן כן, במחשבה קדומה דא"ק הוא נזכר בך ובמשפחתך היקרה ובילדים המתוקים בעלי העוצמה ילדי משיח. והחליט לגלות לך את קוד ההפעלה למערכת החינוך והשינוי.

טוב טוב לא לצעוק. הנה אני מגלה.

הוצאת הדשן לפני קרבן חדש.

את כבר יודעת שאת כהן גדול בביתך.

וכדי לקרב את ילדייך לקב"ה ולגרום להם לקבל את מה שאת אומרת בדקי את המזבח, התבונני בנימה וברגש מהם נוצר דיבורך. מי הם?

כיון שילדינו הם ילדים של גאולה. הם לא מסוגלים להכיל רגשות גלותיים כמו כעס, ייאוש, חוסר אונים, לחץ ועוד. מאחר והם טומאה.

הילד עוד זוכר איך מרגישים תחת כיסא הכבוד ומשהו לא מסתדר לו.

אז איך שהוא שומע 'אותם' משתחלים להוראותייך המוח נותן פקודת חירום לאיברים. סכנה. טומאה בסביבה. לתפוס מחסה עד יעבור זעם..

נסי להיזכר האם קרה לך שאמרת בזמנים שונים את אותו המשפט למשל "תוכל לשחק רק לאחר שתסיים את שיעורי הבית שלך" פעם אחת הילד התעלם, התמרח בזמן, התחיל להתווכח. ופעם אחרת שמע ומיד פנה לשיעוריו?

כשהילד ביצע מיד סימן שהוא שמע קדושה בדיבורייך, לא היו מחשבות פיגול שפסלו את הקרבן. אז הוא עלה על המזבח והקריב את רצונו מפני רצונך. קדושה זה  נחישות, אהבה, אכפתיות, בהירות, שמחה, אמון ועוד חבר'ה דומים.

עכשיו את מבינה מדוע הכוהנים החשיבו את הוצאת הדשן? כי לנקות את הדיבור מרגשות שליליים זה הבסיס. בלעדיו אי אפשר להקריב.

זוהי משימתך החדשה אומר הקב"ה ונותן לך כח מיוחד בשבוע של פרשה זו לעשות את זה.

להתבונן בלבושים מחשבה דיבור ומעשה. מי יוצר אותם? מי ממלא לי את הסנדוויץ? חסה רעננה וביצה קשה טרייה או חסה רקובה וביצה עם שיערות שיבה.

זה מה שיגרום לילדייך להחליט האם לאכול את הכריך או לא.

מעוניינת לתרגל? רוצה כלי נהדר לעבודה? הצטרפי למסלול הקלחינמי ללמוד ולתרגל 

כשיוצאים לדרך, חשוב לקבוע לאן אנחנו רוצים להגיע בסוף המסע

דילוג לתוכן